לאחרונה נתקלתי באוטוביוגרפיה של רוג'ר בראון, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת הארווארד, שראתה אור בשנת 1996 בהוצאת הרינגטון. הכותרת, Against My Better Judgment: An Intimate Memoir of an Eminent Gay, עוררה את סקרנותי. חשבתי שסיפור החיים של רוג'ר בראון יהיה דיווח מרתק על אהבתו בת 40 השנים לבן-זוגו המנוח, אלברט, וסקירה על התמודדותו עם מותו. בראון, פרופסור בדימוס באוניברסיטת הארוואד, הפריך עד מהרה את הציפייה הזו, בכתבו: "לא הייתה זו קערת דובדבנים. ספר זה מתאר יותר את חשיפת חיי האהבה של פרופסורים מבוגרים במגעיהם עם יצאנים צעירים". כאשר אלברט ורוג'ר נפגשו לראשונה בשירותים הציבוריים של הקמפוס, הם היו סטודנטים לתואר שני באוניברסיטת מישיגן, אך בתום ירח הדבש היה עליהם להתמודד עם ההבדלים התהומיים ביניהם. רוג'ר משווה את נאמנותו חסרת האנוכיות לשוטטות המתמדת של אלברט. בעיה זו לעולם לא נפתרה ועד מהרה הם התרחקו זה מזה גם רגשית. רוג'ר מייחס חלק מבעייתם למשהו שחסר לו. אף שאחרים מצאו אותו מושך, הוא האמין שלא היה יפה דיו כדי להפוך את אלברט למאהב שהיה רוצה. רוג'ר הפך אלכוהוליסט, אלברט הפסיק לשתות, וחיי המין שלהם הפכו רדודים. "הדבר הנפלא ביותר בארבעים שנות נישואיי", מודה רוג'ר, "לא היה האושר שהם קנו לי, אלא החופש לוותר על החיפוש אחר אהבה אידיאלית ולהתמקד במשהו מספק ומציאותי יותר עבורי, המחקר בפסיכולינגוויסטיקה". אולי ההיבט המרגש ביותר של שותפותם הארוכה נמצאת בתיאורו של רוג'ר את הכתיבה המשותפת עם אלברט, שהיה פרופסור לאנגלית.
לאחר מותו של אלברט מסרטן הריאות, רוג'ר מתחיל סדרת קשרים עם נערי ליווי במאמץ לשים קץ לרצונו במגע רגשי ומיני. הוא אינו מעוניין בקשר עם מישהו דומה לו מבחינת גיל, מראה או אינטלקט, ותחת זאת מחפש גברים צעירים ויפים. הוא עובר בחשאי ניתוח פלסטי ומסביר לחבר "לא עשיתי זאת כדי לפגוש מישהו. זה לא ייתכן. אני בן 66 ואני נמשך אך ורק לבחורים צעירים ויפים. לא הייתי יכול להיות מעוניין במישהו בן גילי". רוג'ר מדווח בפירוט על ההשפלות שסבל בניסיונותיו העקרים לפתח קשרים מספקים עם נערי ליווי (אחד מהם גנב תכשיטים מקצועי, שיכול היה להיות נכדו). הוא מציע לו תמיכה שבועית של 500 דולר, כמעט מחצית ממשכורתו באותו זמן, אף שהקשר ביניהם אינו מספק עבורו. הוא קונה מכונית חדשה ויקרה לנער ליווי אחר. הוא נותן 60,000 דולר למאהב אחר הבורח עם הכסף. הוא רומז להם שהמתנות לא נועדו ליצור מחויבות אליו, אך מכיר בכך שהוא כועס כאשר הם אינם קשובים אליו וזמינים לו כפי שהיה רוצה. בראון מתמקד כמעט אך ורק במרדף הנואש שלו אחר אהבה ומין עם גברים צעירים, גם במחיר כספי עצום ומצייר תמונת חיים עגומה של שנות השישים שלו. שנים אלו מלאות בדידות ואכזבה, משום שאינו יכול לרכוש בכסף מישהו שיהפוך אותו מאושר. נראה שהוא מייחס ערך מועט לחברות פרט, לאופן בו היא מתקשרת לאותו בחור צעיר עימו הוא נמצא בקשר באותו רגע. אם אתה הומו צעיר המקווה להשראה מהומו מבוגר, חכם ומנוסה, חפש במקום אחר.
אולי ההיבט העצוב ביותר של הספר הוא שעיסוק היתר של בראון במראהו ובגילו, אפילו לאחר שעבר מתיחת פנים, הותירו אותי תוהה מה הוא מביא לקשר לבד מהיזקקותו וארנקו. הנה מבטו על עצמו כשהוא בבי"ח, מחלים מניתוח ומדחייתו ע"י אחד ממאהביו הצעירים: "הסתכלתי במראה… פני איש זקן מכוער ורע. עור מקומט ורפוי ועיניים פוזלות". בהקדמה הוא כותב: "באור יום אני בקושי יכול לסבול את עצמי". מדוע, כפסיכולוג, אין הוא מחפש עזרה מקצועית להתמודדות עם חרדותיו והתמכרויותיו? תהיתי ביני לבין עצמי. מנקודת מבט רחבה יותר, הספר מעלה שאלות מעניינות על השקפת החברה על הזדקנות ועל חוקי המשיכה. האם קהילת הגייז הגברית שבויה במגבלות גיל כפי שמאמין בראון וכיצד להילחם באפליה במידה והיא קיימת? שאלות אלו נותרו פתוחות. אינני ממעיט בערכו של בראון על כך שהוא מספר דברים כהווייתם, או לפחות כפי שהוא חווה אותם. אך מפתיע ומטריד לגלות פסיכולוג כה מכובד עושה שגיאות כה בולטות בשיפוט אופיים של האנשים שהוא מכניס לחייו. סיפור חייו נקרא יותר כתיאור מקרה קליני מפורט. לרוע המזל, נראה שלא נקרתה ההזדמנות בדרכו של בראון להירפא.
* מתיאורי המקרים המובאים במדור זה הושמט ו/או שונה כל פרט העלול לגרום לזיהויו של המטופל. אף שמדובר בטיפולים אמיתיים, כל קשר בין הדמויות המתוארות למציאות מקרי בהחלט.