זוכרים את אמט מ"הכי גאים שיש", שבשלב מסוים הצטרף לקבוצת תמיכה של הומוסקסואלים המבקשים לשנות את האוריינטאציה המינית שלהם? זוכרים את יחסיו עם חבריו ההומוסקסואלים באותה תקופה? מה גורם לאנשים לבקש טיפול לשינוי הכיוון המיני וקבוצות של אקס-גייז? כיצד הם תופסים את הנזק והתועלת של טיפול כזה? אריאל שידלו ומיכאל שרודר, שני פסיכולוגים מניו-יורק, מתארים את מסלול השינוי הזה בספר שראה אור לאחרונה. פגשתי אותם בכנס של האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי לפני ארבע שנים, כשהציגו ממצאים ראשוניים, ופגשתי אותם פעם נוספת לפני מספר שבועות בשיקגו, בכנס נוסף, בו השיקו את ספרם החדש.
על אף הוצאת ההומוסקסואליות ממדריכי האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי והאיגוד הפסיכולוגי האמריקאיים, יש מטפלים הממשיכים לראות בחד-מיניות חולי ומספקים טיפול לשנותה. בשנות התשעים המוקדמות, האיגוד הלאומי למחקר ולטיפול בהומוסקסואליות, איגוד מקצועי הטוען שלחברות של מאות מקצועני בריאות הנפש, נוסד בכוונה למנוע הומוסקסואליות ולטפל בה. בנוסף, אקסודוס אינטרנשיונל, רשת של כמרים הומוסקסואלים לשעבר המספק ייעוץ לעמיתים, נוסד בשנת 1976. התערבויות אלו, הידועות כטיפולים מתקנים, הומוסקסואלים לשעבר, או טיפולים לשינוי האוריינטאציה המינית, יצרו מחלוקת והתנגדות בקרב ארגוני בריאות הנפש, אך עד כה לא נערך כל מחקר מקיף שהוכיח את הנזק שעלולים לגרום טיפולים המיועדים לשינוי.
החוקרים מבקשים להדגיש שהנתונים אינם מספקים מידע על שיעורי הכישלון, ההצלחה, הנזק, העזרה או העבירות האתיות בטיפולים מסוג זה. זהו מחקר גישוש שהתבסס על הדיווחים הרטרוספקטיביים של הלקוחות. הדיווחים העצמיים שלהם אינם משקפים תמיד את התנהגות המטפל או את ההשפעות הטיפוליות. החוקרים ניהלו ריאיונות מובנים בין השנים 1995-2000. המשתתפים דיווחו על קבלת טיפול מ203- מטפלים מוסמכים, חלק גדול מהם טופל אצל מספר מטפלים. צורות הטיפול כללו טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, פסיכואנליזה, התניה אברסיבית (שוק חשמלי מכאיב ובלתי מזיק בנוכחות גירוי הומוסקסואלי), דינמיקה קבוצתית דתית-קלינית, היפנוזה, טיפול זוגי, טיפול תרופתי ואשפוז פסיכיאטרי.
מטרת המחקר המקורית הייתה לתעד את הנזקים שנגרמו ע"י טיפולים המכוונים לשינוי, אך עשרים ריאיונות גילו החוקרים שחלק מהמשתתפים דיווחו גם על היעזרות. המרואיינים נתבקשו להתייחס לשלוש תקופות: לפני הטיפול הראשון, מייד לאחר סיומו ולאחר סיום הטיפולים הנוספים ובעת הריאיון (חלק רואיינו זמן ניכר לאחר תום הטיפול). כדי להעריך את יציבות השינויים באוריינטאציה המינית, נערכו ריאיונות מעקב למשתתפים שראו את עצמם כמי ש"נרפאו".
על בסיס הריאיונות פיתחו החוקרים מודל התפתחותי שנועד לתאר את הנתיבים השונים דרכם עברו אנשים המנסים לשנות את האוריינטאציה המינית שלהם. התקופה הקודמת לטיפול מתארת את המניעים של המטופלים. המרכזי שבהם היה הרצון להשתייך לקהילה כתוצאה מתחושת נידוי וניכור כהומואים ולסביות. טיפול המכוון לשינוי עשוי להציע מרכיב חברתי חזק כחלק מהתהליך הטיפולי. כמה משתתפים דיווחו שהיה להם קל יותר ליצור קשרים חברתיים עם "הומוסקסואלים-לשעבר" מאשר עם הומואים ולסביות מוצהרים. קבוצה אחרת לא נחשפה לפני הטיפול לקהילות של גייז ולסביות. המוטיבציה שלה נבעה מפחד דתי מסטיגמה חברתית של הכנסייה ומאובדן חיי נצח כתוצאה מחיים בחטא. קבוצות להומואים ש"נרפאו" וטיפול לשינוי סיפקו להם פורום שתמך באמונותיהם הדתיות וסיפק להם תחושת שייכות. יש שפנו לטיפול כדי להציל את נישואיהם. קבוצה מעניינת אחרת הייתה קבוצה של סטודנטים שלמדו באוניברסיטאות דתיות ואשר הטיפול הוצב בפניהם כתנאי לקבלת התואר: "אני נאלץ להיות בטיפול (ע"י אוניברסיטה דתית גדולה). אני יושב שם ומסכים עם המטפל כדי להימנע מעימות. הוא דוחף אותי להינשא לאישה. מטרתי הבסיסית היא לקבל את התואר" (כאן אנו עדים להפרה גסה של עיקרון החיסיון ע"י המטפל, שדיווח על פרטי הטיפול לשלטונות האוניברסיטה). בכרבע מהמקרים, סבלו המטופלים מחרדות ודיכאונות, שהיו קשורים להומוסקסואליות, אך לא הם, אלא מטפליהם, יזמו את השינוי.
התקופה הבאה מכונה ע"י החוקרים כ"תקופת ירח הדבש". חלק גדול מהמרואיינים דיווח על תקווה רבה בשלב הבא, תקווה המאפיינת בד"כ את השלב הראשון של כל טיפול פסיכולוגי. מה שאפיין שלב זה הוא המסגרת הקוגניטיבית שסיפקו המטפלים, שהיוותה תחליף למערכת האמונות שעמה באו המטופלים מהבית. משתתפים רבים שחוו היסטוריה של הורים מאכזבים, אי נוחות בקשר לתכונות המגדריות הסטריאוטיפיות וקשיים בחברויות עם בני מינם, חוו את המסגרת הקוגניטיבית שהוצעה ע"י המטפל כתחליף שיש בו הקלה רבה. .
לאחר "ירח הדבש" אנו מוצאים פיצול בין אלה שחוו כישלון ובין אלה שחוו הצלחה. 87% חוו כישלון. רבים מהם חשו שהטיפול גרם להם נזק, שהתבטא בדיכאון, מחשבות אובדניות ופגיעה קשה בהערכה העצמית. במקרה של התניה אברסיבית הנזק דמה לתסמונת פוסט-טראומטית, שלוותה "פלאש-באקים" לשוקים החשמליים ואשר גרמו פגיעה לטווח ארוך בתפקוד המיני. מטופלים דתיים, שאצלם נכשל הטיפול, חשו אשמה גדולה יותר מאשר לפני הטיפול. ואולם, היה כאמור מיעוט שנעזר, 4% הצליחו להפוך להטרוסקסואלים, 9% הצליחו לנהל טוב יותר את המאבק לקבלה עצמית כהומוסקסואלים ואחרים דיווחו על תועלת טיפולית אחרת, כמו תחושה מוגברת של השתייכות, תובנה והערכה עצמית גדולות יותר, שיפור במיומנויות התקשורת והקלה מעצם האפשרות לדבר על מיניותם בפעם הראשונה. כמה מאלה שלא הצליחו לשנות את האוריינטאציה המינית דיווחו על כך שהכישלון היה הוכחה שהם נזקקו לה והיא אפשרה להם לאמץ את זהותם ההומו-לסבית עם פחות אשמה..
* מתיאורי המקרים המובאים במדור זה הושמט ו/או שונה כל פרט העלול לגרום לזיהויו של המטופל. אף שמדובר בטיפולים אמיתיים, כל קשר בין הדמויות המתוארות למציאות מקרי בהחלט.