יציאה מהארון וקבלה עצמית לפי הגישה ההומניסטית
-
מתבגר צעיר שגדל במשפחה מסורתית חשף את נטייתו המינית בפני הוריו, נודה והורחק מאחיו
- גבר בסוף שנות השלושים שלו הגיע אליי לאחר שגילה את נטייתו ויצא מהארון בפני משפחתו המורחבת, כולל סבתו המבוגרת שקיבלה התקף לב נוכח הבשורה
- גבר נשוי לאישה שהחליט לספר לבניו המתבגרים על נטייתו המינית
אלה רק שלושה מתוך מטופליי ש"טעו בזיהוי" נכונותם של יקיריהם לקבל את נטייתם המינית, לא סגרו את העניין בינם לבין עצמם וציפו שקבלת הסביבה הסטרייטית היא זו תאפשר להם לקבל את עצמם. מספר הומואים שפנו אליי לטיפול בבקשת עזרה ביציאה מהארון בפני משפחתם אף הציבו זאת כתנאי הכרחי להתחלת מגעים מיניים ואחרים עם הומואים אחרים. חלקם חששו שמא מימוש המשיכה המינית לבני מינם יגיע בדרך עקיפה להוריהם וליקיריהם האחרים וחלקם תפסו, במודע או שלא במודע, את החשיפה בפני ההורים כסוג של בקשת היתר או קבלת "ברכת הדרך" למימוש נטייתם.
לא רק המטופלים שלי, והומואים רבים אחרים, אלא גם פסיכולוגים העוסקים בנושא נוטים לראות ב"גאווה" על הנטייה החד-מינית בפני החברה הסטרייטית שלב בגיבוש הזהות המינית ההומוסקסואלית. אולי המודל התומך בכך יותר מכול הוא זה הפסיכולוגית ויויאן קאס, המדגיש את היחסים של ההומואים עם הסביבה הסטרייטית כאבן פינה בגיבוש הזהות. בתוך כך, נעדרת לחלוטין כל התייחסות או שיקול לגבי הזולת, הסביבה הסטרייטית, שבפניה אנו אמורים לצאת או לא לצאת מן הארון. אין כל הבחנה בין אדם לרעהו, בין בני משפחה שונים, בין בני משפחה וחברים בגילאים שונים, ברמות השכלה שונות, בני מגדרים שונים – הכול נתפס כמקשה אחת. וזאת, כאשר הדבר הנבון והרגיש לעשות הוא לערוך "אבחון" או "הערכה" (גם אם לא מקצועית) לגבי יכולתו של כל זולת וזולת לקבל, לשאת ולספוג את הבשורה, שנוגעת בנקודות רגישות שלו עצמו.
בתוך המשפחה
מהספרות המקצועית, וגם מניסיוני בטיפול, הומואים מוצאים שנוח להם ביותר לצאת מהארון בפני הנשים. רבים מעדיפים להיחשף תחילה בפני אחת האחיות ובהמשך בפני האם, אך רבים יעשו זאת בסדר הפוך. הקושי הגדול יותר הוא יציאה מהארון בפני האב, שהוא תמיד האחרון לדעת ולפעמים נותר בחוסר ידיעה. רמת ההומופוביה של גברים הטרוסקסואלים גבוהה מזו של נשים הטרוסקסואליות. במקרים רבים תשמש האֵם "שליחה" שתבשר את הבשורה לאב או תכין אותו לכך. ניכר שהומוסקסואליות מאיימת על תחושת הגבריות של גברים הטרוסקסואלים עליהם.
יש אמנם גם משפחות משכילות וליבראליות, המגלות יחס נאור ללהט"ב באופן כללי, אך הדבר שונה כשהוא נוגע לילדיהם שלהם. באחד מהמקרים המפורסמים אב ליבראלי לכאורה, אפילו שמאלני מצביע מרצ, התקשה לקבל את בנו, עד שזה מצא מפלט אצל זוג הומואים, אצלם חי בשנות התבגרותו ובגרותו המוקדמת. אלא שברוב המקרים, משפחות בעלות רקע דתי, לא כל שכן חרדי, מתקשות לקבל מאוד את הבשורה. למען האמת, למרות קיומם של שני ארגוני הומואים דתיים (הו"ד, כמוך, חברותא), חלק גדול מההומוסקסואלים הדתיים חוזרים בשאלה הן בגלל יחס החברה הדתית והן משום שהפנימו את צווי הדת בקשר להומוסקסואליות בצורה היוצרת דיסוננס קוגניטיבי, כלומר, התודעה אינה מוצאת דרך להכיל בתוכה את הסתירה בין הנטייה החד-מינית ובין צווי הדת האוסרים את מימושה.
ילדיהם של הומואים נשואים
בכשל אמפתי רציני נתקלתי, כאשר גברים נשואים לנשים גילו באמצע החיים שלהם את משיכתם לבני מינם. לעיתים, כחלק מהמסע למימוש העצמי שלהם, נחשפו לא רק בפני נשותיהם, אלא כינסו את המשפחה כולה, לרבות ילדיהם, חלק מתבגרים המתמודדים עם זהותם המינית בעצמם, והפילו את מלוא כובד משקל החשיפה על ילדיהם. למעשה, חל כאן היפוך תפקידים בין ההורה לילד, כאשר אותו אב נזקק, במודע או שלא במודע, לחיזוק מילדיו.
חברים
לעיתים קרובות שמעתי הומואים הטוענים שאם מישהו מחבריהם ההטרוסקסואלים קשה יכול לקבל את נטייתם המינית, הם מוותרים על הקשר עמו. טענה זו מובנת וטבעית, אך השאלה היא האם יש חברים הטרוסקסואלים שהחברות עמם כוללת היבטים המפצים על כך. יש אנשים שיכולים להיות חברים נפלאים, אך כמו רבים, הם הומופובים. לעומת זאת, הם אלה שיוכיחו את עצמם בשעת צרה כחברים אמיתיים שאינם נוטשים. גם אם הם יודעים על הנטייה ואינם מסוגלים להכילה ניתן להוריד את הנושא מסדר היום. זאת בתנאי שיש לחברות מאפיינים אחרים המצדיקים את שימורה. אין חובה להחרים את המחרימים. יש חברים שהמבנה הנפשי שלהם מאוים אם יידעו שאנחנו הולכים לטיפול פסיכולוגי. עם זאת, הם יכולים להיות חברים טובים מבחינות אחרות.
זוגיות ורלוונטיות
אחד השיקולים בחשיפת הנטייה המינית לעומת הסתרתה היא למעשה השאלה מה אנחנו מסתירים. בשלב מסוים שעשוי להימשך זמן מסתכמת הנטייה המינית ביחסי-מין מזדמנים. היא אם חברינו ההטרוסקסואלים חייבים לדעת זאת תמיד? אם אתם חיים בזוגיות שהיא היבט בלתי-נפרד מחייכם, למשל, הסתרתה עלולה להעיד על בושה וצורך לרׇצות את הסביבה. ברוב המקרים ההכרות האישית עם בן הזוג תגבר על הרתיעה מהנטייה המינית והמקורבים לכם יקבלו אותו כמי שתורם לאושרכם.
לסיכום, תהליך היציאה מהארון בפני החברה הסטרייטית, לרבות המשפחה הקרובה, אינו חייב להיות תמיד חופף במאת האחוזים לתהליך הקבלה העצמית. אולי אפילו להפך. הסביבה מורכבת מפרטים שלכל אחד מהם הגנות ומגבלות משלו, חלקם כאלה שלעולם לא יקבלו את הנטייה החד-מינית. במאמר על הטיפול המשפחתי במשבר היציאה מהארון מציין מיכאל לה-סלה את העובדה שצאצאים הומואים רבים נאלצו להסתיר מהוריהם את הזוגיות שלהם או לעבור לעיר רחוקה, הואיל והמשפחה לא הייתה יכולה להכיל את המידע הקשה.
אולי גם זה יעניין אותך:
יציאה מהארון: הפסיכולוגיה והפוליטיקה
האם כדאי לצאת מהארון?