לצאת או לא לצאת מהארון? זו השאלה!
"היי,
היי, אני בן 24, עדיין בארון בפני רוב האנשים, ומאוד קשה לי לעשות את הצעד של לספר- היחידה שסיפרתי לה היא אימא שלי וגם זה היה בגיל 18 דרך מכתב ומאז לא דיברנו על זה. האנשים שיודעים לגביי, יודעים בדרך עקיפה (לא סיפרתי אישית, פשוט זרמתי עם הידיעה שלהם). זו הבעיה, שלא אכפת לי שרוב האנשים ידעו, אך ממש קשה לי לעשות להם את השיחה. אני מרגיש שאני תקוע במקום, ומחכה לאיזה טריגר כלשהו שיעזור לי, ללא הועיל. בנוסף, בעולם הזוגיות, אני מוצא את עצמי יוצא ונמשך לאנשים מבוגרים, (30-40), אך ממערכות היחסים הקצרות שהיו לי פערי הגילאים די הפריעו בעיקר מבחינת הסטטוס שלי בחיים ושלהם. ונניח זה היה מסתדר, לא חשוב שהסביבה שלי תקבל את זה בכלל…"
"וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא" (ויקרא, י"ח, כ"ב)
בין הדתי לעדתי
מגזר נוסף בחברה הישראלית, המקפיד פחות על קיום מצוות, כולל את אלה המגדירים עצמם כמסורתיים הנמנים ברובם על בני עדות המזרח, לפי סקרים רבים. מגזר זה מאופיין ע"י דבקות בסטראוטיפים נוקשים באשר לגבריות ונשיות, הטומנת בחובה גם רמת הומופוביה גבוהה למדי. הנה אפוא שני תיאורי מקרים של מטופלים שלי*. האחד יצא מהארון בפני הוריו ונכווה קשות והאחר קיבל החלטה מושכלת לא לצאת מהארון בפני הוריו:
ירדן, בן 30, מתמחה במשפטים באחד ממשרדי עורכי הדין היוקרתיים בו התקדם במהירות מסחררת הודות להשקעתו וכישרונו הבולטים. עוד בהיותו ילד היה בעל חזות גברית, אך מאז ומתמיד נמשך לבני מינו. משפחתו המסורתית והשמרנית של ירדן, ממוצא מרוקאי, הייתה חמה ותומכת. לכן ציפה לקבלת נטייתו המינית ותמיכתה בו ויצא מהארון בפני הוריו כבר בהיותו בן 13 (הגיל הצעיר ביותר ליציאה מהארון בו נתקלתי). הוריו הוכו בתדהמה והתמיכה שאפיינה אותם הפכה לדחייה עזה. ירדן הופנה, בעל כורחו, לטיפולי המרה, חלקם ע"י אנשי מקצוע וחלקם רבנים שניסו להוציא ממנו את השֵׁד באמצעים מאגיים. ניסיונות אלה נמשכו במשך למעלה משבע שנים עד סיום שירותו הצבאי. במשך כל אותה תקופה, ושנים רבות אחריה, ניסו למנוע כל קשר בין ירדן לאחיו, שמא "ידביק" אותו במחלה הארורה. גם כשעזב את הבית ומצא בן-זוג, סירבו לפגוש את בן זוגו.
ההלם הראשוני הוא תגובה מוכרת ומובנת, במיוחד כשמדובר בנער כה צעיר בעל חזות גברית וללא כל "סימנים מקדימים". אפילו דנה אינטרנטשיונל אמרה בחכמה שאף הומו לא היה רוצה להיוולד ככזה. ישנן, פה ושם, משפחות שבהן בעיקר האֵם מרגישה את הנטייה המינית של הבן ומקבלת אותו כמות שהוא. לגברים בכלל, ולאבות בפרט, קבלה כזו נדירה הרבה יותר. ציפייתו של ירדן לקבלה ותמיכה הייתה, אולי, מוגזמת, אך מה לנו כי נשפוט נער מתבגר בן 13.
עדי, בן 27, גם הוא בן למשפחה מרקע דומה המתגוררת בפריפריה. עד למד משחק באחד במוסד שבו רוב הסטודנטים היו הומואים מוצהרים. הוא גר עם בן-זוג הומו מוצהר שאותו הסתיר מחבריו לספסל הלימודים ולמעשה מכולם, שלא לדבר על משפחתו. עדי הגיע אליי בחרדה עצומה, הואיל והסתתרותו לא הייתה לרוחו של בן זוגו שלמעשה פגש אותו רק בדירה שחלקו. בצד גמישותו ופתיחותו של עדי בכל מה שקשור לאמנות, הוא גילה נוקשות לגבי היציאה מהארון. הוא דמיין אותה כתהליך כולל של יציאה מהארון בפני חברים ומשפחה כאחד. לאחר שתיים-שלוש שיחות בהן עמדנו על המיותׇרוּת של הצהרות מפורשות על נטייתו המינית. הגענו למסקנה שדי אם יגיע עם בן זוגו למפגשים עם הסטודנטים והדבר יובן מאליו. מה רבה הייתה ההקלה שהוא חש לאחר שעשה זאת! מנגד, החליט שלא לצאת מהארון בפני הוריו, מה גם שאחת מאחיותיו הייתה לסבית שיצאה מהארון וגרמה בכך מצוקה רבה להוריו.
סוף מעשה במחשבה תחילה
לסיכום, הקושי שבהסתרה שקול לעתים כנגד ניהול הסיכון שביציאה מהארון. התמיכה שאתם לה מהוריכם וקבלתם אתכם ללא תנאי טבעית ונורמלית, אך ביציאה מהארון, יש לזכור שרוב ההורים זקוקים לתמיכה גם הם והניווט בין הצורך בתמיכה של שני הצדדים מחייב שיקול דעת ותכנון, גם כשבא לנו לפרוק את מצוקתנו. לשם כך, רצוי ומומלץ להיעזר באנשי מקצוע מוסמכים או לפחות בעמותות כגון ארגון הנוער הגאה, שבהם ניתן להיוועץ ולחלוק את הקושי עם צעירים במצב דומה. דחו את הסיפוק שבפורקן שאתם מייחלים לו, באופן מובן וטבעי, לטובת ניהול סיכונים מחושב והיעזרות בגורמים מקצועיים.
*מתיאורי המטופלים בפוסט זה ומכל הפוסטים האחרים באתר הושמט כל פרט שעלול היה לגרום לזיהויו של המטופל.