יציאה מהארון: טובת הפרט לעומת טובת הכלל
בשיקולי הכדאיות של היציאה מהארון יש להבחין היטב בין שיקולים פוליטיים ושיקולים פסיכולוגיים. אין עוררין על כך שככל שמספר ההומואים שייצאו מהארון יהיה גדול יותר, יגדלו הסיכויים לשיפור בזכויות האזרח שלהם. בשל כך מופעל לפעמים לחץ ע"י פעילים הומואים לצאת מהארון. במקרים קיצוניים מגיעים לחצים אלה לאִחְצוּן (outing, חשיפת הנטייה המינית של אדם שלא בהסכמתו). לחצים אלה מתעלמים מהגורמים האישיים והסביבתיים של האדם ומרווחתו הנפשית.
ברור, שקשה יותר לצאת מהארון בחברה מסורתית או דתית מאשר בחברה חילונית, בפני הורים מבוגרים יותר מאשר בפני הורים צעירים, בצבא יותר מאשר באזרחות, כשאין בן זוג קבוע יותר מאשר כשיש בן זוג קבוע ועוד כהנה וכהנה גורמים שיש להביא בחשבון. יציאה מהארון בפני חברת מתבגרים המתמודדים בעצמם עם קשיים בזהות המינית עלולה לגרור גילויי הומופוביה.
הומואים, כמו הטרוסקסואלים, נבדלים זה מזה בתכונות אישיוּת רבות שעשויות להכתיב את הצורך לצאת מהארון. אנשים מוחצנים עשויים להרגיש צורך גדול יותר לחשוף את נטייתם המינית. המופנמים שבחבורה, לעומת זאת, המסתפקים במעט קשרים קרובים עשויים להזדקק לכך פחות.
כאשר נמצאים בקשר זוגי, הישארות בארון כרוכה בהסתרת היבטים מהותיים. מנגד, כשמחפשים בן זוג או מין מזדמן, הצורך לחלוק זאת עם ההורים עשוי להיות חלש יותר. כאשר יוצאים מהארון ואפשר בפני המשפחה בן זוג, המשפחה גם תיטה לגלות יחס אוהד יותר. לסיכום, יש להתייחס אל כל מקרה לגופו, ברמה הרגשית והסביבתית.
מאמרים בנושא: