האם תמצא קשר זוגי?
"האם העובדה שאני בן 33 ואף פעם לא הייתה לי זוגיות אומרת שלא אמצא מערכת יחסים?" שאל אותי אחד הפונים לפורום.
שאלה קצרה בוטה, ישירה ובמידה רבה, כואבת. הרבה דטרמיניזם (תפיסה לפיה כל מאורע נקבע באופן בלעדי ע"י אירועי העבר) מסתתר מאחוריה. תיאוריות על מבנה האישיות והגישות הטיפוליות הנובעות מהן, כוללות הנחות על טבע האדם. לפי התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, גם התשובה לשאלתו של הגולש דטרמיניסטית. הילדות עיצבה את אישיותנו והתנהגותנו ומעט מאוד ניתן לשינוי.
כאשר אדם שמחפש "קשר רציני" שואל אתכם אם היה לכם חבר ולכמה זמן או כאשר אתם נשאלים בריאיון לעבודה על ההיסטוריה התעסוקתית שלכם, קיימת לפעמים הרגשה שלא נותנים לנו הזדמנות הוגנת. עם זאת, נניח שאתה פוגש מישהו בן 30 שמאחוריו שתי מערכות יחסים בנות ארבע שנים כל אחת, למי הייתם מנבאים סיכוי גדול יותר ליצור קשר זוגי? לו או לבן-גילו שמעולם לא התנסה בקשרים?
גם באבחון לצורך טיפול פסיכולוגי אני שואל שאלות רבות על העבר, כולל על ההתנסות בטיפולים קודמים, אני שואל שאלות דומות. אם למשל לפניי אדם שהספיק לעבור חמישה פסיכולוגים ואצל כל אחד מהם היה פגישה אחת או שתיים, הדבר יגיד לי משהו על כושר ההתמדה שלו ועל יכולתו לדחות סיפוקים לעומת אדם שהיה בטיפול ממושך אחד.
תוך כדי כתיבת שורות אלו מלווה אותי חשש שמא אני מעביר כאן מסר של ייאוש הן בקשר לטיפול והן בקשר למציאת בן-זוג. אולי גם בקשר לסיכוי של טיפול לעזור במציאת בן-זוג. לא זו הכוונה. הכוונה היא רק לציין, שיחסית לתחזיותיהם של אסטרולוגים, נומרולוגים ושאר מיסטיקנים, העבר וההווה של כולנו הוא האמצעי הרציונלי ביותר לניבוי העתיד. הדבר נכון במיוחד אם נחזור בדיוק על התסריטים והבחירות שלנו מהעבר. את אלה נשאף לשנות בטיפול. למשל, אם ביקשנו את בן-הזוג המושלם ולא מצאנו, יש להניח שאנו סובלים מציפייה לשלמות של הזולת. לעיתים קרובות מפליא איך בנפשו של בחור אינטליגנטי ומציאותי מקננת משאלה לקחת את ההשכלה של X, לחבר אותה למראה החיצוני של Y ועוד תכונה טובה של Z ולהרכיב מהם בחור אחד מושלם. אך זה קורה לרבים, במיוחד אלה שלא מצאו קשר. לעומתם, המאפיין הבולט של מי שמצאו זוגיות בת-קיימא הוא הנכונות לפשרות וויתורים עם מה שהמציאות מזמנת להם.
מה אנחנו מרווחים מחיים ללא זוגיות?
בעיני חלק מכם תיראה שאלה זו מופרכת, אפילו מקוממת. בסופי-שבוע מלאים יישומוני ההיכרויות אנשים בודדים המחפשים קשר. בבדידותם, הם גם משוכנעים שהם רוצים זוגיות באופן חד-משמעי. מול בדידות אמיתית זו עומד על הכף החופש. החופש לחזור הביתה ולמצוא אותו בדיוק כפי שעזבנו אותו. החופש להיכנס לבד למיטה זוגית שלפעמים היא אכן קרה אך לעיתים קרובות גם נוחה ומרווחת. החופש לגוון את חיי-המין ולהתרגש מסטוץ ועוד סטוץ. ואולי גם החופש מלחצי הסביבה למצוא קשר.
אינני קובע לרגע מה יותר טוב, ובוודאי מה יותר בריא מבחינה נפשית. אני רק חושב שכדאי לבחון את ההיסטוריה שלנו ולחשוב לרגע לפני שאנו יוצאים בהכרזות על "קשר רציני" ו"אהבה" בפני עצמנו, בפני בני-זוג אפשריים. אחד המושגים המרכזיים בהקשר זה הוא רווח מישני (תועלת משנית שמפיק אדם כתופעת לוואי של התנהגות בעייתית). אדם הנמצא בדיכאון, למשל, כמו אדם המחפש אהבה, חש במודע שהדבר שהיה רוצה מכל הוא להיפטר מהדיכאון. לפעמים השאלה "מה אתה מרוויח מהדיכאון?", ככל שהיא נשמעת מרגיזה ואף ברוטאלית, מגלה שאדם זה רגיל לאויב המוכר הזה. לפעמים גם הבדידות מרגישה זוהרת אחרי שיחה או מפגש עם אדם שכל מה שאנו חולקים עמו הוא… בדידות. כמאמר המשורר:
ייאוש אחד פגש ייאוש
שאל אותו איך הוא מרגיש
ענה ייאוש בקול כבוש
אני אדיש
ייאוש פגש ייאוש (מילים: מאיר אגסי, לחן: מתי כספי)
בריאיון שקראתי לפני שנים רבות אמר בחור הומו:
"אנחנו הגייז מאמצים באופן אוטומטי את הנורמות של הסטרייטים בקשר ליחסים […] אני אישית מאוד נהנה מהחופש לא להיות בקשר מחייב".