מראה, מראה שעל הקיר, מי הכי שרירי בעיר?
מראות רבות מכסות את קירות חדרי הכושר הרבים בתל-אביב, בירת ההומואים בישראל. רבים מהמתאמנים הם הומואים המפתחים שרירים דומים לאלה של הבחורים אליהם הם נמשכים. האם פירושו של דבר שהם נמשכים לעצמם? זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, השתמש בנרקיסוס, דמות מהמיתולוגיה היוונית, שהיה כה יהיר עד שהתאהב בבואתו שנשקפה אליו מהנהר. פרויד השתמש בדמות זו להמחשת נרקיסיזם פתולוגי. כהוא אף ראה את הנרקיסיזם של מטופלים הומואים כמכשול בקשר בין המטפל למטופל. איך כל זה מסתדר עם התרבות הנרקיסיסטית מאוד המשתקפת בתכניות המציאות בטלוויזיה, באינסטגרם ובכלל?
"בצלמו ובדמותו…"
באחד הבקרים השבוע העיר אותי צלצול טלפון, שהחזיר אותי לתהומות הנשייה האפלה של שנות ה-60-50 של המאה ה-20. באותה תקופה ראו פסיכיאטרים פסיכואנליטיקנים בארה"ב בהומוסקסואליות הפרעה נפשית. הם אף גייסו את הפסיכואנליזה לטיפולי המרה. זאת בניגוד גמור למכתבו של פרויד לאם אמריקנית. על הקו היה הפסיכיאטר, שאליו פנה אחד ממטופלי לטיפול תרופתי. הוא קבע נחרצות שהמטופל, בחור הומו בן 28,* מצליח ומתמיד בעבודתו ומנהל מספר שנים מערכת יחסים עם בן זוג, לוקה בהפרעת אישיות נרקיסיסטית. הראיה לכך הייתה נטייתו המינית. עובדה: הוא בקשר זוגי עם גבר אחר "בצלמו ובדמותו".
בערוב ימיו, נשאל פרויד מהי בריאות נפשית, וענה "היכולת לעבוד ולאהוב". בשני קריטריונים אלה עמד המטופל שלי, ללא ספק. יתר על כן, אני יכול להעיד שהאמפתיה שלו לזולת הגיעה לרמה שבה התייחס בראש ובראשונה לצורכי הזולת ורק אחר כך לצרכיו שלו. לעיתים קרובות על חשבון צרכיו שלו. אלטרואיסט של ממש! למעשה, אותו מטופל היה יכול כלל לא להגיע לפגישה עם הפסיכיאטר ובכל זאת להיות מאובחן כך. די היה בידיעת נטייתו המינית כדי לקבוע שהוא נרקיסיסט.
בגרסה השלישית המתוקנת של מדריך האבחון (DSM-III-R) של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני מוגדרת הפרעת אישיות נרקיסיסטית כתחושת גדלות, רגישות מופרזת לביקורת והיעדר אמפתיה. ההנחה שהומואים הם נרקיסיסטים גרמה לפסיכיאטרים להאמין שרגשותיהם ילדותיים, שאישיותם שטחית ולכן אהבה בין בני אותו מין בלתי-אפשרית. תפיסה זו הגיעה לשיא בספרו של הפסיכואנליטיקן אדמונד ברגלר, שראה אור בשנת 1956 הומוסקסואליות: מחלה או דרך חיים? בו הוא מתאר גברים הומואים באשר הם כ"אספני חוסר צדק הנהנים מגרימת תסכול לרופאיהם".
המשפטן הגרמני קארל היינריך אולריך היה האירופאי המודרני הראשון שהכיר באהבתו לגברים והגן על כך בעלונים שהפיץ (תחילה בשם בדוי ובהמשך בשמו האמיתי). בהתחלה אנשים כמוהו קיבלו בברכה את הפרשנות הרפואית על משיכה לבני אותו מין, משום שקיוו שמחקר אובייקטיבי ישחרר אותם ממעמדם כעבריינים. הרפואה הפכה את התפיסה הדתית הרואה בהומוסקסואליות חטא מוסרי להפרעה נפשית הדורשת טיפול.
בזמנו התארחתי במספר פורומים של הומואים במרשתת. אחת השאלות שחזרו על עצמן היא האם כמי שמתמחה בטיפול בהומואים אני חש שבשנים האחרונות חל שינוי בסיבות בסיבות הגורמות להומואים לפנות לטיפול. זאת על רקע הרוח הליבראלית הנושבת בימים אלה. אם נחזור אל הפסיכיאטר המאבחן הומו כנרקיסיסט בלי לראותו, נראה שהליברליזציה הזו אינה כה גורפת.
הקישור בין נרקיסיזם והומוסקסואליות אכן מבוסס על הזיהוי התיאורטי של פרויד בין נׇרְקִיסוּס המאוהב בדמות הנשקפת אליו מן הנהר לחוסר משיכה כלפי נשים. אלא שפרויד סבר שהפסיכואנליזה צריכה לעזור להומואים לקבל את עצמם ולהקל על סבלם הנובע מיחס החברה, כפי שעולה ממכתבו המפורסם לאם אמריקנית: "מה שאנליזה יכולה להציע לבנך הוא דבר שונה לחלוטין. אם הוא אומלל, נוירוטי, נקרע ע"י הקונפליקטים שלו, עצור בחייו החברתיים, האנליזה יכולה להביאו לכדי הרמוניה, שלוות נפש, יעילות מרבית, בין אם הוא יישאר הומוסקסואל ובין אם ישתנה […]".
נרקיסים: בין מנגנון הגנה להפרעת אישיות?
לכולנו תכונות עפ"י החמישית מדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני (DSM-V), תכונות אישיוּת המאפיינות אותנו. כאשר אותן תכונות מוקצנות לרמה שבה הן נוקשות ופוגעות בהסתגלות לסביבה עד כדי פגיעה ניכרת בתפקוד או מצוקה אישית הן עונות על ההגדרה של הפרעת אישיות. נרקיסיזם (ולא הפרעת הפרעת אישיוּת נרקיסיסטית) היא מנגנון הגנה המתבטא בצורך של האדם (ובעיקר המתבגר) לקבל חיזוקים על תבונתו, יופיו, פרסומו וחשיבותו עד כד האדרה עצמית. מידה מסוימת של נרקיסיזם אף נחשבת חלק מהמערכת החיסונית של האדם. ייתכן, אפוא, שנרקיסיזם מוגבר בקרב הומואים מהווה תגובת נגד של מערכת החיסון שלהם לרדיפתם במשך מאות שנים.
שימוש במנגנוני הגנה במינון סביר חיוני לתפקודנו התקין כהגנה מפני מציאות פנימית וחיצונית מאיימת שעלולה לפגוע בתפקודנו. למשל, כישלון להדחיק את הסטטיסטיקה על תאונות הדרכים עלול לגרום לנו להימנע מנהיגה ואף מחציית הכביש. על אף שמנגנוני ההגנה מסלפים את תפיסת המציאות, מינון מסוים שלהם חיוני לקיומנו. אלא שמדובר כאמור במינון. אם האדם חש איום מתמיד (פנימי או חיצוני) ומשתמש בהם יתר על המידה, העיוות בתפיסת המציאות גדול מדי ועלול אף להגיע לפסיכוזה (הפרעה נפשית קשה שבה האדם מנותק מן המציאות). בהפרעת אישיות נרקיסיסטית מגיע השימוש בנרקיסיזם לכדי התנהגות גרנדיוזיות (תחושה של חשיבות עצמית לא מציאותית), צורך בהערצה והיעדר אמפתיה לצורכי הזולת. אמפתיה חיונית כמובן לקשר בין-אישי או זוגי תקינים.
קרנברג: כמו הטרוסקסואליות
אוטו קרנברג, שהוביל את התיאוריה והמחקר הפסיכואנליטיים בתחום הפרעות האישיות, מציין קרנברג, שכל הילדים מתחילים את חייהם כנרקיסיסטים. רק בהדרגה הם מסוגלים לאמץ את נקודת המבט של הזולת. יש כאלה שאינם מתקדמים כלל מבחינה זו, או שהתקדמותם מוגבלת מאוד, ואז הם הופכים למבוגרים הלוקים בהפרעת אישיות נרקיסיסטית. שהומוסקסואליות אינה מהווה סטייה, אלא נטייה מינית הכוללת מגוון פעילויות מיניות גמישות ועשירות כמו הטרוסקסואליות. לדעתו, אין הומוסקסואליות אחת אלא רצף של נטיות הומוסקסואליות המשקפות תהליכים נפשיים שונים, סיבות שונות וטווח קליני הנע מפתולוגיה חמורה לבריאות נפשית. טווח כזה קיים גם לגבי הטרוסקסואליות, מציין קרנברג. לכן, יש לבחון כל מטופל הומו בפני עצמו, כשם שיש לעשות לגבי מטופלים הטרוסקסואלים.
ואולי בכל זאת?
אמנם במחקר שערכתי לפני למעלה מ-10 שנים גיליתי שרמת הנרקיסיזם (ולא של הפרעת האישיות הנרקיסיסטית) של גברים הומואים גבוהה משמעותית מזו של עמיתיהם ההטרוסקסואלים בעלי משתני רקע דומים. המחקר זכה לביקורת נוקבת מצד פסיכולוגים הומואים פעילים פוליטית שניסו למצוא דופי בשיטות הדגימה והמחקר. להפתעתי, אף זכיתי לשבחים מפסיכולוגים אמריקניים שעדיין עסקו אז בטיפולי המרה. למרבה הצער, איש מאלה לא טרח לקרוא את ההסברים האפשריים שהצעתי לממצאים ואת ההשלכות הטיפוליות:
- אם אכן רמת הנרקיסיזם הגבוהה יותר מונעת מגברים הומואים לקיים קשר זוגי ניתן לפתח אמפתיה בטיפול;
- נרקיסיזם של הומואים עשויה להיות מנגנון הגנה תגובתי לדיכוי היסטורי ועכשווי בו הומואים היו ועודם קורבן לביטויי הומופוביה הקיימים עד ימינו ומגיעים לכדי פשעי שנאה;
- אין חולק על כך ששיעור ההפרעות הנפשיות של להט"ב גבוה משמעותית מזה של הטרוסקסואלים, אך בדיקה מעמיקה מגלה שמדובר בתוצאה ישירה של גילויי הומופוביה אלימה שהופנתה נגדם החל משחר ילדותם. אלה פועלים בשתי רמות: (א) כתגובה פוסט-טראומטית לחיים בצל איום מתמיד ו-(ב) ע"י הפנמת תוקפנות הומופובית זו מעצם החיים בחברת הרוב ההטרוסקסואלית שלתוכה נולדו. ההמלצה הטיפולית הנובעת מכך היא טיפול באותה הומופוביה מופנמת.
*כל פרט העלול לגרום לזיהויו של המטופלים בפוסט זה ובכל הפוסטים האחרים באתר הוסר או הוסווה כדי לשמור על חסיונם.