הגישה ההומניסטית לטיפול בגברים הומואים וביסקסואלים
"פחדתי שיראו אותי"
"ניסיתי להתגבר על הקושי העצום להיכנס לפגישה של התא הגאה באוניברסיטה", אמר לי אחד ממטופליי, לאחר שעודדתי אותו לנקוט בצעד זה כדי להכיר הומואים כבני-אדם (במקרה זה, סטודנטים שהוא נמנה עליהם) ולא רק כפי שהם מציגים את עצמם בצורה מינית מאוד באתרי ובאפליקציות הכרויות או לפי מה שהוא יודע על חיי המין שלהם דרך סרטי פורנו. "מה היה הקושי?", שאלתי, "פחדתי שמישהו יראה אותי נכנס ויידע שאני הומו", ענה. היציאה מהארון, כתנאי הכרחי אפילו רק לצורך קיום יחסי מין (שלא לדבר על זוגיות) עם גבר אחר חוזרת ומופיעה בניסיוני הקליני.
גאווה ונטייה מינית
רוב הספרות המקצועית העוסקת בטיפול פסיכולוגי בקהילת הלהט"ב רואה ביציאה מהארון שלב הכרחי בגיבוש הזהות המינית ובהשלמה עם הנטייה המינית. כך למשל בשלב החמישי מתוך ששת השלבים במודל גיבוש הזהות המינית ההומוסקסואלית של ויויאן קאס, "גאווה בזהות" מאופיין האדם על ידי התקרבות גדלה והולכת לקהילת הלהט"ב ומוצא פחות עניין בחברה ההטרוסקסואלית. לעתים קרובות, כשאני מדבר עם מטופל על מה שעוצר בעדו את מימוש משיכתו המינית לבני מינו, אני מקבל תשובות "דרך הארון". נראה לו כמעט ברור מאליו שתחילה עליו לצאת מהארון בפני החברה הסטרייטית ורק לאחר מכן לקיים יחסי מין עם גברים. למה? ברמה המודעת, רבים ממטופלים אלה מבטאים חשש שמא "אנשים שהם מכירים" יראו אותם בסביבה חד-מינית, ואז יידעו שהם עצמם הומואים. ברובד עמוק יותר, נגלה לרוב צורך כללי יותר בקבלת אישור מהסביבה – ולא רק על הנטייה המינית. "מה יגידו?" ממלא למעשה תפקיד מרכזי מאוד במעשיהם של אנשים רבים, לדעתי ברוב המכריע של המקרים מניע שלילי ומעכב.
יציאה מהארון: הפסיכולוגיה והפוליטיקה
בחוגים הטיפוליים שוררת מחלוקת אתית עד כמה לתמוך (ואולי אף לעודד) מטופל להישאר בארון. המאבק של מטפלים הומוסקסואלים להסרת ההומוסקסואליות ממדריך אבחון ההפרעות הנפשיות לא היה רק מאבק מקצועי אלא טמן בחובו ממד פוליטי לגיטימי של קבוצת לחץ. תוך כדי מאבק זה, דומה שטובת הכלל (קהילת הלהט"ב) גברה על טובת המטופל, שעשוי להיות אדם פרטי, מופנם ואינדיבידואליסט שאינו מרגיש שכדי לקיים יחסי מין, ואף זוגיות, עם גבר אחר, עליו "להתגייס לשורות" של מחנה פוליטי כזה או אחר. האם אכן חייבים לרוץ "לספר לחבר'ה" לא רק אחרי יחסי מין אלא לצאת מהארון בפניהם עוד לפני "הפעם הראשונה"? מסתבר שמטפלים רבים נקרעים בין הצורך לספק טיפול התומך בזהות המינית של המטופל ובין כיבוד ערכים אישיים אחרים שלהם, בין אם אלה אמונות דתיות ובין אם מדובר בתכונות אישיות כמו מופנמות ופרטיות שאינן עולות בקנה אחד עם יציאה מהארון כדי לקיים יחסי מין ו/או זוגיות עם בן אותו מין.
טיפול ממוקד באדם
אחת הדרכים המוצעות למטפלים לבחור בין עידוד המטופל ליציאה מהארון ובין תמיכה בהישארותו בו היא פסיכותרפיה ממוקדת באדם, גישה טיפולית הומניסטית שפיתח קארל רוג'רס, לפיה האדם שואף להגשמה עצמית, המוגבלת ע"י הצורך לקבל הערכה חיובית מהסביבה ("מה יגידו?" זוכרים?) ולכן על המטפל להחזיר את האדם לעצמו, ללמד אותו להכיר את הרגשות, את הרצונות ואת השאיפות שלו עצמו ולקבלתם כלגיטימיים וחיוביים. ביישום הגישה לטיפול בהומואים מוצע לתמוך בנטייה המינית של המטופל בלי לאמץ "זהות גאה". עמדה זו שנויה במחלוקת, בעיקר בקרב מטפלים הומוסקסואלים, וגורמת חוסר נוחות. קבלת ההסתרה של האדם את נטייתו המינית אכן עלולה ליצור רושם שמדובר בחוסר קבלה עצמית, אך ניתן גם לטעון שהיציאה מהארון בפני הסביבה הסטרייטית, כתנאי הכרחי לפעילות מינית ורומנטית עם בן אותו מין, עלולה להעיד על משקל יתר שנותן האדם לדעת הסביבה על מעשיו. האיגוד הפסיכולוגי האמריקני בזהירות את הטיפול המרוכז באדם שקל עמדה זו ואימץ בזהירות צורות דומות של טיפול מרוכז באדם כפתרון לדילמה זו. במסמך על התגובות הטיפוליות ההולמות להתייחסות לנטייה מינית, שחובר על ידי ועדה מיוחדת שהוקמה לצורך כך, מוצגת עמדה לפיה קבלת המשיכה לבני אותו מין והנטייה המינית אינה מחייבת פיתוח זהות להט"בית. עם זאת, יש עדיין מטפלים החוששים שההשלכות הטיפולית של גישה כזו שמרניות מדי, שעלולה לבטאה קבלה של הנטייה החד-מינית, בד בבד עם הכרה בזהות המינית של המטופל כסטרייט.