ורדה רזיאל-ז'קונט: "תזרקי אותו!"

"תזרקי אותו!", עצתה של ורדה רזיאל-ג'קונט לנשים הלכודות בקשר הרסני, היא דוגמא לעצה מעשית שאינה במקומה בטיפול. סביר מאוד להניח, שרוב המתקשרות לרדיו ידעו בתוך תוכן שזה מה שעליהן לעשות. מנגד, רובן (אם לא כולן) מתקשות לממשה מסיבות שונות. הסיבות להישארותן בקשר כזה דומות, סביר להניח, לסיבות שגרמו להן לבחור בתליין האהבה הפרטי שלהן. אולי העדות המשכנעת ביותר נגד מתן עצות בטיפול היא שהנועץ יודע היטב להשיא את אותן עצות שהוא מקבל לאנשים הסובלים מבעיות דומות. לכן, אין ספק שחוסר היכולת לממשן בעצמו אינו תוצאה של איזה שהוא ליקוי קוגניטיבי כי אם רגשי.

זה לא אתה, זה אני

ספרו של התרפיסט האמריקני, ניל קמינסקי, מצטרף אל ספרי ה-how-how הרבים שרואים אור כפטריות לאחר הגשם בארה"ב. חלק לא מבוטל מהם מתורגם לעברית. הספר מתאר את הזוגיות ההומואית הגברית תוך שימת דגש על פרידה תקינה. אולי זו התשובה הגאה לגישור בגירושין שהתפתח מתוך ייעוץ לחיי נישואין שכשל. הספר עוקב אחר מערכת יחסים בת 12 שנים מתחילתה ועד סופה ההרסני, בוחן דגלים אדומים המסמנים שהגיע הזמן להיפרד, נותן עצות ממשיות איך להיפרד ומספק סיבות טובות מדוע לא לחזור אליו. אל האקס. הוא דן בכאב שבלהיות לבד, ממחיש את היתרונות שבמצב זה, מעודד את הקורא לנצלם, ללמוד לקח מהיחסים שהיו ולבדוק מתי וכיצד כדאי להתחיל לחפש קשר חדש.

קראתי את הספר ברגשות מעורבים. מצד אחד, כל אימת שאני מוצא את עצמי משיא עצה מעשית למטופל שלי, אות הוא לי שהטיפול תקוע, שאני מפסיק לטפל ואומר למטופל את מה שהוא היה אומר לאדם אחר הסובל מאותה בעיה, אך אין לו כוחות לעשות זאת בעצמו. מצד שני, הספר שופך אור על הדינאמיקה הייחודית של חרדת הנטישה המאפיינת גברים הומואים. לטעמי, קמינסקי תולה תופעות רבות מדיי בהומופוביה. אני מתקשה להאמין שהומו השוקל פרידה מבן זוגו רואה לנגד עיניו את הטענה ההומופובית הסטריאוטיפית, לפיה גברים הומואים אינם מסוגלים לשמור על קשרים משמעותיים ובני-קיימא.

הרבה יותר טבעי לי להניח ששיקוליו מצטמצמים לד' אמות לגיטימיים של עולמו הפרטי והוא רואה מצד אחד את הביטחון שהקשר הזוגי מקנה לו ומצד שני את הקשיים שבו; מצד אחד את הפחד להיות לבד ומצד שני את החירות שבכך; מצד אחד את יתרונות הקשר ומצד שני את חסרונותיו ועוד ועוד. בני-אדם בכלל, והומואים בפרט, מורכבים הרבה יותר מכדי שיסתייע ברשימות המכולת השונות שמציע קמינסקי (האם הוא משעמם אותי? האם הוא מחבב אותי? קניות מזון משותפות, ביקור אצל הוריך יחד איתו, כתיבת כרטיסי ברכה זה לזה ועוד ועוד).

ראיתי בקליניקה זוגות גברים שהפסיקו מזמן לקיים יחסי מין ביניהם והם נאחזים בנוסטלגיה בשלבים הראשונים של הקשר. ראיתי בני זוג המקיימים יחסי מין מחוץ לקשר. שמעתי דיווחים על ריבים מרים ותכופים, חלקם מקיימים יחסי מין סוערים זה עם זה מיד לאחר הריב.

מה מפיקים מקשר הרסני לכאורה?

כדי לענות על שאלה זו כדאי להיזכר במושג רווח משני שטבע זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה. הדוגמאות לכך רבות. ילד שזכה להתעלמות בהיותו בריא וליחס מפנק כשחלה עלול לקשר בין מחלה או הִתְחׇלוּת בהיותו חולה. מוטיבציה לעבודה של מי שמקבל קצבת ענק מחברת הביטוח עלולה אף היא להיפגע בגלל הרווח המשני שבקבלת הקצבה. הביטחון שמפיק אחד מבני הזוג מהרווחה הכלכלית שדואג לה בן הזוג האחר עלולה גם היא להיות רווח משני המשאירו בקשר שבולם את התקדמותו בחיים. ומעל לכול: חרדת הנטישה. מי ערב לנו שמעבר לפינה נמצא בן זוג מתאים יותר? חרדת אי-הוודאות היא מרכיב מרכזי בחיינו. היכן אפוא עובר הגבול הדק בין שנאת המן לאהבת מרדכי?

אולי ערכו של הספר טמון בז'אנר שאליו הוא שייך, ספרי הדרכה ועזרה עצמית. בתור שכזה, הוא בהחלט לא רע:

• הוא מתמקד בנושא ספציפי מאוד;
• הוא פונה לקהל יעד מוגדר היטב;
• הוא חושף הטרוסקסואלים לבעיות של הומואים שאינן שונות במהותן מבעיות ביחסים בין גברים לנשים. ונשים;
• הוא פותח צוהר בפני מטפלים הטרוסקסואלים לדקויות ייחודיות לקשרים ופרידות בין גברים.

אלא שנראה כי שקמינסקי משוחד פעמיים:

• כהומו הוא נוטה להגן על הפרידות התכופות בקרב הומואים;
• כמטפל זוגי הוא מתגונן בפני הקשיים לשקם את מערכת היחסים.