חיפוש ריגושים לעומת חיפוש ביטחון בזוגיות

---

הבחור מצדו השני של קו הטלפון נשמע מתוח ומבולבל. "נשמות טובות" גילו לו שבן-זוגו בוגד בו. החבר נאלץ להודות. בקשתו של הבחור, מבולבל וחרד ככל שהיה, הייתה ברורה: הוא התנה את המשך הקשר ביניהם בטיפול זוגי, שמטרתו מניעת תופעות דומות בעתיד. חברו הסכים. ראיתי את שני בני הזוג בנפרד. ה"נבגד", בחור סולידי בסוף שנות העשרים לחייו, מיושב בדעתו ומצפה חד-משמעית לבלעדיות בקשר הזוגי. ה"בוגד", צעיר ממנו בשש שנים, בחור מבריק, הגיע לשיחה כמי שקפאו שד, חרד מאוד מניתוק הקשר, הודה שאינו יכול לכבוש את יצרו. אף שהמין עם חברו מספק, הוא חש צורך עז לפחות לאונן ליד גברים בשירותים ציבוריים, או לעשות סיבוב בגן החשמל. מוטיבציה עזה לשמור על הזוגיות, מהולה בסבל רב, הייתה נחלתם של שני בחורים צעירים, אינטליגנטיים ומבולבלים אלה.

---

נורמות חברתיות, חיפוש ריגושים וסטראוטיפים  

כבר בפתיחה מן הראוי להכיר בשלוש עובדות:

1. הצורך המיני הוא דחף ביולוגי גרידא, בעוד נורמת הנאמנות המינית היא צו תרבותי;
2. ממצאי מחקרים מלמדים על כך, שגברים הם מחפשי-ריגושים (sensation-seeking behavior) הרבה יותר מנשים ואחד הביטויים לכך הוא ריבוי אובייקטים מיניים. נשים, לעומת זאת, שואפות יותר ליציבות ונוטות לראות במין ביטוי לרגש יותר מאשר צורך העומד בפני עצמו (כנסו לצ'אט של הומואים ולצ'אט של לסביות וראו את ההבדלים במו עיניכם);
3. זיהוי ההומואים כחסרי יכולת לקשר ע"י מטפלים, הדיוטות ולעיתים קרובות ע"י ההומואים עצמם.

הסדרי זוגיות ומיניות

קשה מאוד להגיע למדגם מייצג של קבוצת מיעוט מסתתרת כמו הומואים. המוצהרים שבהם אינם מייצגים את אלה שאינם מוצהרים. בכל מקרה, אין כל מסגרת דגימה (כמו רישום במשרד הפנים) ממנה אפשר לדגום הומואים. ברור, שמקומות מפגש, המיועדים בין היתר להיכרויות, יהיו מאוכלסים הרבה יותר במחפשים מין ו/או קשר. אתרי ואפליקציות ההיכרויות מקילים במידה רבה על השגת נבדקים.  מנגד, ייתכן שאלה הנמצאים בזוגיות נעדרים מפלטפורמות אלו.

האם ניתן לקיים זוגיות הומוסקסואלית יציבה, והאם מונוגמיה היא תנאי לכך? כאמור, המחקרים שנערכו בנושא אינם מבוססים על מדגמים מייצגים. המחקרים על זוגיות גאה מצביעים על כך, שמשיכתם המינית של גברים החיים כזוג יורדת עם השנים עד כדי הימנעות מוחלטת מיחסי מין  בין בני-הזוג וחיפושה מחוץ לקשר. חלק גדול מזוגות ההומואים מגיעים להסדרים שונים הנעים ממונוגמיה מוחלטת (או לפחות מוצהרת), כמעט-מונוגמיים (monogamish) בהם שני בני הזוג נוכחים ומצרפים שותף מזדמן שלישי ומערכת יחסים פתוחה לחלוטין, בה קיימת הסכמה של בני-הזוג לקיום יחסי מין עם גבר אחר, כל אחד בנפרד. הסדרים אחרים כוללים הרשאה לקיים יחסי מין עם צד שלישי רק כשאחד מבני הזוג נמצא בחו"ל, דיווח על יחסי המין מחוץ לקשר, החלטה/הבטחה שיחסי המין מחוץ לקשר יהיו חד-פעמיים כדי למנוע מעורבות רגשית ועוד.

מה אומרים המחקרים?

ממחקר שפורסם בשנת 2013 בכתב-העת היוקרתי Archives of Sexual Behavior עולה, באופן לא מפתיע, שבריאותם הנפשית של גברים הומואים החיים בזוגיות טובה לאין שיעור מאלה שאינם חיים בזוגיות. מבין אלה שחיים בזוגיות לא נמצא הבדל משמעותי במדדי בריאות הנפש של מי שדיווחו על מונוגמיה מוחלטת לבין אלה שדיווחו על יחסים כמעט-מונוגמיים (כלומר, כשבני הזוג מקיימים יחד יחסי-מין עם צד שלישי). ואולם, שיעור ההפרעות הנפשיות של מי שקיימו מערכת יחסים פתוחה לחלוטין (כלומר, בני הזוג קיימו כל אחד בנפרד יחסי מין עם צד שלישי) היה גבוה בצורה משמעותית מאלה של שתי הקבוצות האחרות והיה דומה מאוד למצוקתם של חסרי הזוגיות. לכך גם נלוו יותר מחלות המועברות דרך יחסי מין.

העשור האחרון הוא פחות רומנטי בהקשר זה ואנו עדים ליותר ויותר הומואים המחפשים מערכת יחסים מתוך הסכמה מלכתחילה לפתוח אותה. ואכן, מחקר גישוש שפורסם בשנת 2018 ב-Journal of Social and Personal Relationships כלל ראיונות מוּבְנִים-למחצה עם לא יותר מ-20 משתתפים. המחקר ביקש לבדוק את איכות היחסים בקרב גברים הומואים וביסקסואלים צעירים שקיימו מערכות יחסים פתוחות בהסכמה. התוצאות העלו כי פתיחת היחסים שיפרה את האיכות הכוללת של היחסים, את האיכות של יחסי המין בין בני הזוג ואת איכות התקשורת ביניהם. תוצאות אלו ראשוניות מאוד והתקבלו כאמור על מדגם קטן מאוד והן שונות מאוד מדפוס התוצאות של מחקרים שכללו מאות משתתפים מבוגרים יותר. לא חלפה שנה ובשנת 2019 כבר ראה אור המדריך השלם לאהבה פתוחה בקרב גברים הומואים שכריכתו מוצגת בתמונה הבאה. הבחורים המופיעים על הכריכה, כמו משתתפי המחקר הראשוני מאוד, צעירים מאוד ואין דרך לנבא מה יעלה בגורל הקשר עם השנים.

ומה קורה בטיפול?

כמובן, אנשים שמגיעים לטיפול אינם מייצגים את מי שאינם מגיעים אליו. ייתכן שקיימות מערכות יחסים פתוחות שלוות ובטוחות. ואולם, על רקע אלה שבהם אחד מבני-הזוג הגיעו אליי לטיפול, כל טלנובלה הייתה מחווירה. קנאה, בדיקה, בילוש, תחרות בין בני-הזוג מי משיג יותר שותפים למין, דיווח מפורט על יחסי המין מחוץ לקשר ומריבות קשות. לא אחת הגיע אליי בן-הזוג שהציע לפתוח את היחסים ודווקא הוא זה שהמעיט לקיים יחסי-מין מחוץ לקשר ואכל את עצמו על הצלחותיו של בן זוגו בכך.

"את רוב הייסורים אדם מביא על עצמו", אמר פעם דווקא רב שנותן ברכות, קמעות וכיו"ב.

מה סיכוייו של "קשר פתוח" כזה לשרוד?

ממחקרים שנערכו על זוגות הטרוסקסואלים מסתבר שצירוף שותף או שותפה שלישי ליחסי-המין מסוכן הרבה פחות מקשר פתוח, שבו כל אחד מבני-הזוג מחפש לו שותף מיני מחוץ לקשר. אז מה עושים?

קודם כל, מבינים. מבינים שהדחף המיני כשלעצמו אינו מונוגמי, בעוד אהבה היא רכושנית מטבעה. (למשל, אף ילד אינו רוצה שתי אימהות או שני אבות). כשמדובר בשילוב בין מין ורגש, מסתבר ההורמונים מסבכים את התמונה.  חלק גדול מהטיפול הזוגי אליו מגיעים זוגות הטרוסקסואלים על רקע יחסי מין מחוץ לנישואין קשור להבנה זו. עם זאת, לעיתים קרובות מתגלה שהצורך בגיוון ושחיקה במשיכה המינית בין בני הזוג מבטאים בעיות עמוקות יותר בזוגיות. השכיחה שבהן היא חוסר גבולות, כמו סימביוזה בטוחה אך חונקת, שהמוצא הלא-מוצלח ממנה הוא חיפוש אחר שותף מיני אחר. "הסדר" זה לא מוצלח ולאו דווקא מבחינה מוסרית. עוד לא נמצאה חברת הביטוח שתערוב לנו שסקס מחוץ לקשר יסתכם בסקס. אם הוא מוצלח, רוצים עוד ואם רוצים עוד, קיימת סכנה להתאהב. התאהבות כזו מהווה סיכון לקשר הקיים, אם כי אולי סיכוי לקשר חדש.

אז במה אתם בוחרים בתוך קשר זוגי: בריגושים או בביטחון?