ספר לימוד ישראלי כולל בתוכו הגדרה של הומוסקסואליות כהפרעה נפשית*
מהעולם הגדול חזרה לפרובינציה
לאחרונה חוויתי שני אירועים מקצועיים הקשורים בנטייה מינית. האחד מבטא גישה נאורה ומתקדמת והאחר גישה מבישה ומקוממת. האירוע הראשון הוא שמאמר, שבו הראיתי כיצד ניתן לנצל את עקרונות הפסיכואנליזה כדי לעזור להומואים לקבל את עצמם, התקבל לכתב-העת האקדמי American Journal of Psychotherapy, ואף הוקצה לו מושב משותף בן 50 דקות של חטיבת הפסיכואנליזה וחטיבת הלהט"ב בכנס השנתי של האיגוד הפסיכולוגי האמריקני. העובדה שהוחלט להקדיש למאמרי שעה שלמה מבטאת גישה ליבראלית של החטיבה הפסיכואנליטית. גישה זו עולה בקנה אחד עם יחסו של פרויד לתופעה. זאת לאחר שפסיכיאטרים פסיכואנליטיקנים אמריקניים בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 השתמשו בפסיכואנליזה כטיפול המרה. איגודים פסיכואנליטיים ברחבי העולם ברחבי האיגוד היו האחרונים שנמנעו מהחשבת ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית וסירבו לקבל לשורותיהם מועמדים הומואים.
לעומת זאת, בניסיוני למצוא ספר בעברית העוסק בפסיכופתולוגיה, שישמש את הסטודנטים שלי, הגעתי למהדורה הרביעית (משנת 2002) של הספר פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, שראה אור לראשונה בשנת 1987. שינויים רבים נערכו בספר, בעולם ובישראל מאז המהדורה הראשונה, אך דבר אחד נותר על קנו: הומוסקסואליות כהפרעה נפשית. ליתר דיוק, הפרעת אישיות גבולית, מהקשות בין ההפרעות הנפשיות שבעבר הוגדרה כמבטאת גבול בין נוירוזה (מצבי חרדה ודיכאון שונים) לפסיכוזה (הפרעות קשות בהן קיים ניתוק מהמציאות). כיום מאופיינת הפרעה זו ע"י אימפולסיביות משמעותית וחוסר יציבות ביחסים בין-אישיים, בתחושת העצמי ובמצבי הרוח.
ארבעת מחברי הספר הם ממובילי הפסיכיאטריה בישראל: פרופ' אבנר אליצור, יועץ לרפורמה בבריאות הנפש במשרד הבריאות וראש החוגים לפסיכיאטריה ולפסיכותרפיה בביה"ס לרפואה; פרופ' שמואל טיאנו, מנהל ביה"ח "גהה", ראש המועצה הלאומית לבריאות הנפש וראש הסקציה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר בפקולטה לרפואה; פרופ' חנן מוניץ, מנהל ביה"ח "גהה" וראש ביה"ס לרפואה; ופרופ' מיכה נוימן, יו"ר החברה הפסיכיאטרית וחבר בחברה הפסיכואנליטית. כולם עמדו בראש החוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת ת"א ושימשו מנהלי בתי החולים פסיכיאטריים. הפרק, שבו נמצאת ההתייחסות להומוסקסואליות, נכתב בידי פרופ' טיאנו. עם זאת, קשה להתעלם מהאחריות הקולקטיבית של ארבעת העורכים, המבטאת הסכמה שבשתיקה עם הכתוב.
מזמן לא ראיתי עמוד וחצי כה לא מעודכן ומלא כרימון בדעות קדומות בספר ממנו לומדים סטודנטים בישראל. המחברים פותחים אמנם בפסקה קצרה המבהירה שיש להפריד בין העמדה הקלינית לעמדה החברתית והחוקית. ואולם, ההתייחסות "הקלינית-רפואית", כפי שמכנים אותה המחברים, מחזירה אותנו אל שנות ה-50 של המאה ה-20.
בחזרה ל-DSM-I
בשנת 1952 ב-DSM-II סווגה ההומוסקסואליות כ"הפרעה סוציופתית באישיות". המקבילה להפרעה זו כיום היא הפרעת אישיות אנטי-חברתית וחלק גדול מהלוקים בה הם עבריינים ואסירים שתפיסת המוסר שלהם פגומה. ב-DSM-II, שראה אור בשנת 1968, נכללה ההומוסקסואליות כפאראפליה (סטייה מינית). עם זאת, במהדורה המתוקנת, שפורסמת לאחר ההחלטה להסירה ממדריך האבחון בשנת 1973, היא הוגדרה מחדש כהפרעה בנטייה המינית. אחד הקריטריונים החשובים להגדרת הנטייה המינית כהפרעה במהדורה המתוקנת הייתה התנאי שהיא מפריעה לאדם עצמו. אם לא כן, אין היא מהווה הפרעה בפני עצמה כלל ועיקר. לכך היו השלכות טיפוליות משמעותיות, שכן משתמע ממנה שתפקיד הטיפול הוא דווקא בעזרה למטופל לקבל את נטייתו המינית. את ההחלטה משנת 1973 הגדיר פרופ' טיאנו כתוצאה של לחצים פוליטיים גרידא. זאת על אף שההחלטה נסמכה על ממצאי מחקרים שהצביעו על חוסר יכולתם של מומחים להבחין בין גברים הומואים והטרוסקסואלים על סמך מבחני אישיות ועל אחוזים משמעותיים במדגמים אמריקניים של קיום יחסי מין עם בני אותו מין. על כך עובר הכתוב בשתיקה.
מכאן ואילך מציגים המחברים זווית מאוד מסוימת בהתייחסות הפסיכואנליטית להומוסקסואליות, לפיה:
"באמצעות הסטייה שולל הפרט את הקשר בין אמו לאביו, את חוק ההמשכיות בשושלת המשפחתית ע"י שלילת הרבייה ואת חוק המשיכה המינית בין המינים. הסובייקט בחר במודע במה שהחברה כינתה 'לא טוב'". לאחר הוצאת ההומוסקסואליות ממדריך האבחון והקמת חטיבה ענפה ופעילה העוסקת במחקר ובטיפול בהומואים ולסביות באיגוד הפסיכולוגי האמריקני, כותבים המחברים כי "כיום הדעה השלטת בתחום האנליזה והפסיכופתולוגיה של הסטיות רואה את אישיותם של הסובלים מהפרעה זו כאישיות גבולית".
רחוק מהדעה הרווחת בעולם
מעבר לזעזוע החברתי, התרבותי והפוליטי מהגישה עצמה, קיים עיוות בהצגתה כדעה השלטת בעולם הפסיכיאטריה. באף כנס מקצועי או מאמר שהופיע בכתב-עת מדעי בעשרות השנים האחרונות לא הובעה גישה כזו. כאן היא מוצגת בפני סטודנטים לפסיכיאטריה, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, סיעוד ועוד. המחמירים בהתייחסות להומוסקסואליות מדברים כיום על כך שלא קיימת הומוסקסואליות אחת ושיש לבחון כל מקרה לגופו, אך "הדעה השלטת", שכלל אינה שלטת, מציגה את ההומוסקסואלים כמקשה אחת, כאנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, עליה נוהגים אנשי המקצוע לומר שהדבר היחיד היציב בה הוא חוסר היציבות שלה.
בין הפסיכיאטרים העובדים בבתי החולים המנוהלים ע"י ארבעת הפרופסורים המלומדים נמצאים לא אחד ולא שני הומואים, חלקם מוצהרים, המנהלים חיי זוגיות יציבים. חברי סגל אקדמי בישראל ובעולם חוקרים ומלמדים הומואים שפיתחו קריירה מקצועית הדורשת יציבות, תכנון, אורך רוח ודחיית סיפוקים. כל אלה הן תכונות הרחוקות מרחק אור מאי-היציבות של האישיות הגבולית המאפיינת הומואים, לדעת טיאנו. השם הרע, שדבק בפסיכואנליזה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ככוח המדכא הומוסקסואליות חי ובועט בספר לימוד שנכתב ע"י מובילי הפסיכיאטריה בישראל.
אולי מינויו של דר' צבי פישל, הומו מוצהר החי בזוגיות, ליו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, מהווה תשובה ניצחת לעמדה המובעת בספר.
*מאמר זה פורסם לראשונה בשנת 2013 בירחון הזמן הוורוד ובעקבותיו נוסח מחדש החלק הנוגע להומוסקסואליות.