מי לזוגיות ומי לסטוץ' – אל תתבלבלו!
בני* היה חלומם של נשים וגברים כאחד: מבנה גוף אתלטי, גברי, מצליחן, אינטליגנטי ונעים-הליכות. רבים התאהבו בו והוא התאהב ברבים, אלא שלא היה מדובר באותם אנשים. הוא נמשך לחתיכים צעירים ("טיפוס של דוגמן", כהגדרתו), אינטליגנטיים, שתמיד נמשכו לדומים להם. "ויש לי עוד סטייה קטנה", התוודה בפניי, "אני חייב שהשיניים שלו יהיו מושלמות: לבנות, מבריקות וללא כל פגם; אני אוהב חיוך רחב – אני עצמי למדתי כבר לחייך בפה סגור…".
שנים רבות של טיפול באנשים לימדוני שרגש והיגיון אינם הולכים יחד, אלא שבני היה חד כתער בניתוח המציאות, בעוד שבחיי האהבה שלו הוא היה פנטזיונר מוחלט. לא שחסרו לו מחזרים, כולל כאלה שתאמו את טעמו, אך תמיד "זה לא היה זה". מי כן היה "זה"? הבלתי-מושגים, אלה שלא היו מעוניינים בו! כמה פעמים שאלתם את עצמכם: איך זה שאני מתאהב באנשים שאינם מעוניינים בי ושמי שאני מעוניין בו לא מעוניין בי? תילי תילים של מחקרים ניסו להתמודד עם השאלה "במי אנחנו מתאהבים?" הפסיכולוגיה החברתית חקרה את המצבים בהם אנשים מתאהבים וגילתה שישה תנאים עיקריים להתאהבות.
בספרה "התאהבות" סוקרת פרופ' איילה מלאך-פינס ממצאי מחקרים העוסקים בתנאים שנמצאו קשורים למערכות יחסים ארוכות טווח.
סמיכות (proximity)
סמיכות (proximity) היא התנאי הראשון שמאתרת הפסיכולוגיה החברתית כמקדם התאהבות: רוב האהבות החלו, מסתבר, באותו בניין, באותה שכונה, באותה אוניברסיטה וכדומה. ככל שאנשים נחשפו זה לזה פעמים רבות יותר, הם למדו לחבב יותר זה את זה.
האדרנלין
עוררות (arousal) הוא התנאי השני: האדרנלין, מסתבר, מעורר אהבה. במגפת הקורונה אנו עדים לגורמי סיכון ייחודיים בקרב גברים הומואים היוצאים לדייטים ושוכבים עם גברים חדשים, בניגוד מוחלט להנחיות בדבר המרחק המומלץ. הבדידות מיתרגמת לחרמנות והדחפים שולטים על הרציונליות. לפריצה מחודשת של אהבות שנשחקו. הפאניקה, הפחד מאובדן והחיים בצל הסכנה עוררו אנשים להתקרב מחדש.
ריגושים לעומת התקשרות
בספרה בקול שונה מציינת הפסיכולוגית הפמיניסטית קרול גיליגן את הדגש ששמים גברים על המראה החיצוני של האישה לעומת הדגיש ששמות נשים על אישיותו של הגבר. הבדל נוסף הוא שנשים מחפשות ביטחון בקשר הזוגי ומגדירות את עצמן דרכו ואילו גברים נוטים לחפש ריגושים כי חונכו לעצמאות מגיל צעיר. הקול הגברי מדבר על תפקיד ההיפרדות כמגדירה ומחזקת את העצמי ואילו הקול הנשי מדבר על התהליך הנמשך של ההתקשרות. כיוון שההתפתחות האנושית בנויה על המתח הדיאלקטי שבדו-שיח הזה, השתיקה של הנשים בסיפור ההתפתחות הבוגרת מסלפת את תפיסת שלביה של ההתפתחות הזו וסדר הופעתם. אני מבקשת להשלים את חלקי הטקסט החסר של ההתפתחות הנשית, על פי הדרך שבה מתארות הנשים את עצמן ואת תפיסתן המוסרית בראשית שנות ההתבגרות".
אז מה קורה במערכת יחסים בין שני גברים שנוטים לחפש ריגושים? מה קורה עם אלה שאינם "יפים"? "היופי", אומר הפתגם הידוע, "בעיני המתבונן". גבר רגיש, מתחשב ובעל חוש הומור עשוי להיחשב אטרקטיבי, גם אם איננו נופלים לרגליו בגלל מראהו החיצוני. לא אחת הרמנו גבה. "מה השמן הקרח הזה עושה עם הדוגמן הזה?", "הוא בטח תומך בו כלכלית…"
דמיון (simlarity)
התנאי הרביעי הוא הדִמְיוֹן (similarity): ככל שבני-הזוג דומים יותר זה לזה מבחינת רקע, עמדות, ערכים, השכלה, גנטיקה, בריאות נפשית ועוד, כן סיכוייהם להתאהב גדולים יותר. עד כמה שאנחנו אגוצנטריים ונוטים להתרכז בעצמנו, טוב נעשה אם נשכח קצת מעצמנו ונביע עניין בזולת. אנשים אוהבים שמתעניינים בהם. אדם מעניין הוא אדם מתעניין. אם אתם רוצים שיתאהבו בכם, תנו לצד השני את ההרגשה שהוא משמעותי עבורכם (קשה, אני יודע, אנחנו הכי מעניינים את עצמנו, אבל…).התנאי החמישי הוא, אם כן, הדדיות. ולבסוף, דאגו לאתר את צרכי הצד השני ולספקם. תנאים אלה לא נלקחו ממדריך התאהבות כלשהו, אלא הם ממצאי מחקרים.
אם כל כך טוב, אז למה (לפעמים) כל כך רע?
כאן, מציינת פרופ' אילה מלאך-פינס, אנו נזקקים לפסיכולוגיה הקלינית כדי להבין מה בנו – ולא בסביבתנו – גורם לנו להתאהב במי שאינו מעוניין בנו ולהיות אדישים כלפי מי שמביע בנו עניין. מה מבדיל בין אנשים המתאהבים בקלות, מרוצים, לא נבהלים מהתלות ההדדית וחשים ביטחון באהבה לעומת אלה הנמנעים ממנה ("אני כל כך עסוק", "אין לי זמן להשקיע עכשיו") ואלה המתאהבים באובייקטים הלא נכונים ולכן נדחים ולבסוף מתייאשים? בכול אשמים ההורים, כמובן, ובעיקר האם. אם נדחינו בילדותנו ע"י הדמות המשמעותית ביותר בחיינו, זו שהיינו תלויים בה לסיפוק צרכינו והיא איכזבה ולא הייתה שם כשהיינו זקוקים לה – לא נחפש "חוויה מתקנת" בבגרותנו, אלא נתעקש, באופן בלתי-מודע כמובן, לחפש ולמצוא טיפוס דומה, כזה שידחה אותנו שוב ושוב. הביטוי המקצועי לכך הוא חזרה כפייתית (compulsive repetition). חזרה כפייתית היא תופעה שהגדיר פרויד שבה בני אדם חוזרים באופן לא מודע שוב ושוב על חוויות, פעולות ואירועים שגרמו להם לסבל בעבר.
החתיך האולטימטיבי, הסובל מבעיה זו, ימשוך אליו גברים כמו זבובים, אך הוא תמיד ימצא לעצמו את התליין שלו. באחת מחוויות הילדות, החרוטה היטב במוחו של אחד ממטופליי, הוא זוכר את עצמו כתינוק חסר-ישע בלול סגור, מסמן לאימו להתקרב אליו והיא יוצאת מהחדר. את הדמות הזו הוא הפנים ומאז אינו מסוגל לתת אמון בזולת. כילדים אנו תלויים בהורינו לסיפוק צרכינו ולכן איננו יכולים לכעוס עליהם. מבוגרים שעברו בילדותם חוויות דחייה כאלו חוזרים אל זירת הפשע ונמשכים, באופן כפייתי ולא מודע, למי שידחה אותם שוב.
כיצד פותרים את ה"פלונטר" בטיפול?
- ראשית, חשוב להבין שהתאהבות כרוכה באחריות. אם אנחנו אחראים, משמע שהבחירה בידינו. לא לחזור שוב ושוב על התסריט המוכר וההרסני.
- שנית, יש לטפל ביחסים ההרסניים בזמן אמת. עבודה על הקשרים הפתולוגיים שיוצר המטופל מועילה יותר מחיטוט בילדותו.
*כל פרט העלול לגרום לזיהוי המטופל הושמט או הוחלף מכל תיאורי המקרים באתר כדי לשמור על חיסיון המטופלים.