ברוב המקרים שינוי הנטייה המינית בפסיכואנליזה אינו אפשרי
במשך עשרות שנים הואשמה הפסיכואנליזה בראיית ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית. מחקרו הבלתי-מבוקר של ברבי מתחילת שנות השישים, בו הושוו דיווחיהם של אנליטיקאים אודות גברים הומואים והטרוסקסואלים שהיו בטיפולם, שימש בסיס לראות בפסיכואנליזה את האחראית לראייה מוטעית זו. מחקר זה סובל מליקויים רבים: הנבדקים היו רק גברים, רק אנשים שנמצאו בטיפול, רק כאלה שנמצאו בסוג מסוים מאוד של טיפול פסיכואנליטי בן טחמש פגישות בשבוע במשך שנים רבות – בקיצור, קבוצה סלקטיבית מאוד שלא ניתן להכליל ממנה דבר על הומוסקסואליות גברית, ובוודאי שלא על הומוסקסואליות נשית. ואם כל זה לא מספיק, הנבדקים היו בעצם לא הגברים המטופלים עצמם, אלא המטפלים האנאליטיקאים, שהכירו היטב את התיאוריה הפסיכואנליטית ודיווחו על מטופליהם כמי שמחפש את האור מתחת לפנס.
מעניין בהקשר זה לקרוא מכתב שכתב פרויד בשנת 1935 לאם אמריקנית מודאגת שפנתה אליו בעקבות גילוי נטייתו המינית של בנה:
"שלום גב'…
אני מבין ממכתבך שבנך הוא הומוסקסואל. אני מתרשם מאוד מהעובדה שאינך מזכירה מילה זו בעצמך כשאת מתארת את התופעה. אם יורשה לשאול אותך, מדוע את נמנעת מכך? אין ספק שהומוסקסואליות אינה יתרון, אך אין היא דבר שיש להתבייש בו או להרגיש מושפל בגללו, אין היא יכולה להיות מסווגת כמחלה; אנו רואים בה צורה של תפקוד מיני הנוצר כתוצאה מעכבה מסוימת בהתפתחות המינית. אנשים רבים ונכבדים מאוד מהעת העתיקה ומימינו אנו היו והנם הומוסקסואלים, ביניהם כמה מהדמויות הנשגבות ביותר (אפלטון, מיכאל אנג'לו, ליאונרדו דה-וינצ'י וכו'). חוסר צדק משווע ואכזרי הוא לרדוף הומוסקסואלים כאילו היו פושעים. אם אינך מאמינה לי, קראי את ספריו של הארבלוק אליס.
בכך שאת שואלת אם אני יכול לעזור, את מתכוונת, כך אני משער, אם אני יכול לחסל את ההומוסקסואליות ולהחליפה בהטרוסקסואליות נורמלית. התשובה היא שככלל איננו יכולים להבטיח זאת. במספר מסוים של מקרים אנו יכולים להצליח לפתח את הניצנים הקמלים של הנטיות ההטרוסקסואליות הקיימות בכל הומוסקסואל, ברוב המקרים אין הדבר אפשרי. זו שאלה של מהות האדם וגילו. לא ניתן לחזות את תוצאות הטיפול.
מה שאנליזה יכולה להציע לבנך הוא דבר שונה לחלוטין. אם הוא אומלל, נוירוטי, נקרע ע"י הקונפליקטים שלו, עצור בחייו החברתיים, האנליזה יכולה להביאו לכדי הרמוניה, שלוות נפש, יעילות מרבית, בין אם הוא יישאר הומוסקסואל ובין אם ישתנה…
שלך בברכה,
פרויד."
זה עתה פנתה אליי אם לבת לסבית בת 20 במשאלה שאשנה את ביתה. "האינטרס שלי ושל בעלי הוא שהיא תעבור לצד שלנו", כך אמרה. מטופל אחר שלי נזרק מביתו בגיל 19, ע"י אמו, אישה חילונית, ליבראלית ו… מצביעת מרצ מאז ומתמיד, ברגע שגילה לה את נטיותיו המיניות. הצורך של הורים לשלוט בילדיהם, לשנותם בהתאם לצורכיהם, לנווט את חייהם – כל אלה הם מקורות בטוחים לצלקות רגשיות שקשה מאוד לרפאן. לא הפסיכואנליזה אחראית לכך, כפי שאנו למדים ממכתבו האנושי, ההומאני והליבראלי כל כך של פרויד, אלא הצורך של הורים רבים להשתמש בילדיהם למילוי צורכיהם האישיים, שימוש ציני ואגואיסטי, המציב סימני שאלה מהותיים בדבר יכולתם להיות הורים (והדבר נכון, כמובן, לא רק במקרה של הורי הומואים).
בנות ובנים להורים כאלה נידונו לחיי אומללות וסבל, לא רק משום שהוריהם אינם מקבלים אותם כהומוסקסואלים, אלא משום שבאופן פרדוקסאלי קיים בהם צורך עמוק להשביע את רצון הוריהם בכל המובנים, אותם הורים שמעולם לא קיבלו אותם כמות שהם. אחד ממטופליי, הסובל מדיכאון רוב חייו, סיפר לי שכאשר הביא ציון 90 במבחן וציפה להערכה מצד הוריו, תגובתם הייתה: "בפעם הבאה תביא 100". הוא הפך להיות אדם מצליח ופרפקציוניסט, אך אומלל, אומלל מאוד, עד כדי כך אומלל שהוא אינו מסוגל להבחין בין מה שהוא רוצה באמת ובין מה שהחברה רוצה ממנו. "לפני השינה", הוא מספר, "אני מדמיין שיש לידי כפתור כזה, שאני יכול ללחוץ עליו אם ארצה לא להתעורר יותר ובכל לילה אני מתלבט מחדש אם ללחוץ עליו…".
למאמר המלא שפורסם בפסיכואקטואליה, בטאון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, לחצו כאן